״טוב ליבי, צריך להתקפל״, אמרה אסנת.

Show full post

כבר כמעט שבע בערב והן עדין בגינה. עוד צריך לתת לליבי ארוחת ערב, לקלח ולהלביש אותה, לקרוא לה סיפור ואז טכס השינה. אני לא יודעת איך אצליח להכניס אותה לישון לפני שמונה בערב, חשבה.

״עוד חמש דקות, אמא״,
״עברו כבר 15 ממתי שביקשת בפעם השניה… בואי, צריך עוד לאכול ארוחת ערב. היום יש אצבעות דג עם קטשופ בצד.״

אצבעות דגים וקטשופ, לא צריך לומר יותר כדי להניע את ליבי. זו ארוחת הערב האהובה עליה בכל העולם כולו. כמה שזה מזל שהיא כל כך נוחה עם אוכל, אסנת חושבת לעצמה.

ליבי מדלגת לעגלה, מטפסת, נקשרת ומודיעה שהיא מוכנה לתזוזה. אסנת מתענגת על העצמאות הגוברת של ליבי, אבל אז משב קל של עצבות מרטיט את ליבה כשהיא רואה איך התינוקת שלה הופכת לילדה ובלי משים כבר תהיה נערה. היא מנערת את הרגשנות מעצמה, נותנת לעגלה דחיפה, ששולחת את ליבי אחורה כנגד המושב, ומתחילה לצעוד החוצה מחצר המשחקים ולכיוון הבית. היא מאיצה את צעדיה, היום עוד יש לה ערב זוגי עם יואב, והיא רוצה שליבי תהייה ישנה כבר כשהבייביסיטר מגיעה.

״אמא, אני אוהבת אצבעות דג״
״אני יודעת, מתוקה״
״אמא, ממה עשוי קטשופ?״

שאלה מתקילה שעל אף שידעה את הרכיבים בכל מנה שהגישה לביתה כולל ערכם התזונתי, דווקא בקטשופ לא התעמקה אף פעם. כנראה הנוכחות של העגבניוצ שללה השפעה שלילית של כל מרכיב אפשרי אחר.

״עגבניות, מלח, פלפל, אולי קצת סוכר״ ענתה אסנת בהיסוס, כשחשש משאלות ההמשך מנקר בה. הרי תמיד יש שאלת המשך. לליבי יש כשרון מיוחד לשאלות המשך. פעם אחת כשחזרו מהגן אמרה אסנת לליבי שאבא לא מרגיש טוב ונשאר לנוח היום בבית. במשך 25 דקות ההליכה חזרה הביתה שאלה ליבי עשרות שאלות. למה הוא לא מרגיש טוב? למה רק הוא? איך זה שאת לא נדבקת? הוא לקח תרופה? איזו תרופה? כמה כפיות? אני אדבק גם כן? אני יכולה לראות את אבא? לחבק אותו?

השאלה שעכשיו אסנת חששתה היא זו שהיא כבר מצפה לה מזה זמן. ליבי אוהבת חיות, אפילו יותר מאצבעות דג וקטשופ… מאז שפיט, כלב הפאג האהוב, הלך לעולמו כשהיה בן 14, וליבי בת שנתיים וחצי, היא מנהלת עם יואב משא ומתן מתמשך על אימוץ כלב אחר, ואולי גם שתי ארנבות.

זה ברור לאסנת שכשמקור אצבעות הדג, השניצל והקציצות יתבררו לה, ליבי תגזור על עצמה צמחונות.
ואכן, האנטואציה שלה מדוייקת וליבי מתענינת במרכיב השני של הארוחה.

״אמא, מה זה אצבעות דג?״
אוקי, נשימה ארוכה, עוד אחר, וקדימה מדרבנת אסנת את עצמה. הגיעה הזמן לשיעור חיים.
״מה את חושבת שהם?״ היא מנסה למשוך זמן. אולי יגיעו הביתה לפני שליבי תוציא ממנה את התשובה.
״לא יודעת. איפה אצבעות דג צומחות?״
״אצבעות דג לא צומחות כמו ירקות או פירות, חמודה. הן עשויות מדג. בגלל זה הן נקראות כך״
״דג? כמו צימוקי?״ שאלה ליבי בהפתעה.

צימוק הוא הדג שקבלה ליבי במסגרת ההסכמות עם אבא. זה בעל החיים היחיד שיואב היה מוכן להכניס הביתה. הוא עדין לא התאושש מהשנתיים האחרונות בחייו של פיט.
״כן, כמו צימוקי״ ענתה אסנת, הביטחון שלה מתגבר כשהיא מרגישה שליבי מחזיקה מעמד יפה תחת הגילוי. ליבי חשבה כמה רגעים ושאלה
״אמא, איך דג עושה אצבעות דגים?״
אסנת מתחילה להסביר על תהליך שבו אנשים, שנקראים דייגים, מוציאים את הדגים מהים ושמים אותם באקווריומים, “כמו נימו?” ליבי מתפרצת להסבר, אסנת מאשרת, אבל מוסיפה שיש עוד. הדגים האלו, הם מפסיקים מתי שהוא לשחות, ואז מוציאים אותם מהמים. היא מגמגמת, ואת המשפט יורה במהירות, כמו היה פלסטר שנתלש באיבחה אחת למזעור את הכאב, ואז חותכים אותם לפרוסות בוהקות וצבעוניות. את הפרוסות האלו ליבי ראתה כבר הרבה פעמים בסופר. אנחנו קונים כמה פרוסות, עושים מהן רצועות שאותן מקמחים טובלים בביצה ובשבבי לחם ומטגנים בשמן עמוק. וכך קבלנו אצבעות דג.

אסנת לא רואה את הפנים של ליבי, שיושבת עם הפנים קדימה. היא שקטה, מעבדת את כל הידע החדש. כמה דקות עוברות והן מגיעות לבניין. אסנת דוחפת את העגלה פנימה ללובי הבניין ופוסעת לעבר המעלית. ליבי עדיין שקטה, ועדין לא ניתן לראות את פניה. המעלית מגיעה והן נכנסות. עכשיו אסנת רואה את פניה של ליבי מבעד למראה. עיניים פעורות, דמעות בוהקות מתוכן. אסנת לא מצליחה להדוף מחשבה פרקטית שנדחפת לה לתודעה על אלטרנטיבה צמחונית לארוחה.

המעלית עוצרת בקומה והן יוצאות. ליבי חולצת את עצמה מהרצועות וקופצת מהעגלה כשזו שעדין בתנועה איטית. היא הולכת בנמרצות לדלת הבית, מותחת את עצמה ותוך שהיא עומדת על קצות האצבעות תופסת את הידית ופותחת את הדלת. לפני שהיא נכנסת היא מסתובבת לאסנת, ובעיניים אדומות אומרת “אני אוהבת אצבעות דגים אבל לא של צימוקי, אז אל תעשי מצימוקי אצבעות. אבד דגים אחרים זה בסדר. טוב?” חיוך מבצבץ ומחליף את הלחלוחית שנצטברה בעינה. שמחה מחליפה בכי אצלה כמו מתג להדלקה וכיבוי האור. היא רצה ומתיישבת על השולחן, צלוחית הקטשופ מחכה למנה העיקרית. אסנת, מבולבלת, לא יודעת אם לבכות או לצחוק שמה פעמיה למטבח. יש לה כמה פרוסות דג לטגן.